פסק דין
התביעה
תביעה כספית בסדר דין מקוצר, על סך של 121,348 ₪, שעניינה הפרת הסכם שכירות ופיצוי מוסכם.
ביום 16/08/04 התקשרו הצדדים בהסכם שכירות (להלן: "הסכם השכירות") (העתק הסכם השכירות צורף לכתב התביעה - נספח א') למטרת ניהול והפעלת מוסך (להלן: "המוסך") על ידי התובעת במושכר, שכתובתו רחוב אילת 18, תל אביב (להלן: "הנכס").
בהתאם להוראות הסכם השכירות, תקופת השכירות הראשונה נמשכה מתאריך 01/10/04 ועד לתאריך 31/09/06, כאשר לאחריה ניתנה לתובעת האופציה להשכיר את הנכס לתקופה של 12 שנים נוספות. התובעת מימשה וממשיכה לממש את תקופת האופציה.
התובעת נאלצה להתמודד עם אי נתינת ו/או הארכת רישיון העסק לנכס, צווי סגירה מנהליים ומתן אישור לשימוש חורג מההיתר להפעלת המוסך. הכל בניגוד להבטחות הנתבע, לפיהן, אין מניעה להפעיל בנכס מוסך כמתכונתו ביום החתימה על ההסכם.
סעיף 12 להסכם, שעניינו "היתרים ורישיונות", קובע את אחריותו של הנתבע לקיומם של הרישיונות וההיתרים להפעלת המוסך המושכר, כמו גם את התחייבותו הבלעדית לשאת בעלויות הנדרשות להשגתם ו/או חידושם.
למרות התחייבותו, הנתבע סרב להסדיר את סוגיית הרישיונות וההיתרים למוסך ולשאת בעלויות הנדרשות לשם כך.
מחוסר ברירה, ולאחר שהנתבע נתן הסכמתו לתובעת לפעול בעצמה לקבלת הרישיונות, נשאה האחרונה וממשיכה לשאת בעלויות הכרוכות בכך. לאחר דין ודברים, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה, הסכומים ששולמו על ידי התובעת, יקוזזו במסגרת מכירת הנכס לתובעת. סופו של דבר, עסקת המכר לא מומשה ולאחרונה מכר הנתבע את הנכס לצד ג'.
בהתאם להתחייבות הנתבע בהוראות ההסכם, פנתה התובעת לנתבע בדרישה לתשלום ההוצאות שהוצאו על ידה להמשך קיומו של המוסך. הנתבע סרב לשאת בעלויות, בניגוד לסעיף 12 להסכם ובכך הפר את החוזה הפרה יסודית. מכאן, התביעה לפנינו.
הגנת הנתבע
הנכס נרכש בשנת 1976 והוקם בו מוסך חשמל, פחחות ומכונאות רכב. בשנת 1977 נתקבל רישיון עסק לצמיתות.
בחודש 07/04 פנה לנתבע מר אלי סנדורי (מנהל התובעת, להלן: "סנדורי") וביקש לשכור את הנכס לצורך הפעלת מוסך. לאחר משא ומתן, הצדדים חתמו על ההסכם, אשר בהסכמת הנתבע, הוכן על ידי עו"ד אשר נחתומי (להלן: "עו"ד נחתומי") - עו"ד מטעמו של סנדורי.
במעמד החתימה, שאל הנתבע את עו"ד נחתומי באשר למשמעות סעיף 12 להסכם, הקובע, כי הנתבע אחראי לקיומו של רישיון עסק למושכר. מתשובותיו של עו"ד נחתומי הבין הנתבע, כי התחייבותו לשאת בהוצאות רישיון העסק מתייחסת להוצאות קטנות, כגון, אגרת רישיון עסק.
כל הבעיות הכרוכות בקבלת הרישיון נבעו ממעשיה ומחדליה של התובעת, שפעלה שלא כדין, תוך הפרת תנאי רישיון העסק, דיני התכנון והבנייה והסכם השכירות. עם קבלת הנכס, התובעת החלה לבצע בו שינויים, בין היתר, הקמת קירות גבס, הקמת סככה, בניית חדרים ומדרגות - כל זאת ללא קבלת היתר ובניגוד לתנאי רישיון העסק.
מביקורת אשר בוצעה בנכס ביום 16/10/07 התברר, כי התובעת אינה עומדת בתנאי רישיון העסק (נספח ד' בקשת הרשות להגן) וזו נתבקשה לתקן ליקויים בנכס. בעקבות הביקורת, פנה סנדורי לנתבע, וביקש ממנו לסייע לו בהשגת רישיון העסק. על מנת להסב את רישיון העסק על שם התובעת, ביקש עו"ד נחתומי לצרף את הנתבע כבעלים בתובעת. הנתבע חתם על המסמכים הדרושים והפך להיות בעל שליטה בחברה. בהתאם הוגשה בקשה לקבלת רישיון עסק.
הואיל והתובעת לא תיקנה את הליקויים, הוגש כנגדה, בשנת 2008, כתב אישום בשל ניהול עסק ללא רישיון. בהמשך ניתן היתר לשימוש חורג עד ליום 31/01/11, וזאת בתמורה לפינויו הסופי של הנכס באותו המועד. הואיל והתובעת לא קיימה את צו הסגירה, ביום 15/07/11 הוגש כנגד כתב אישום נוסף. בשלב זה פסקה התובעת לטפל בקבלת רישיון לעסק.
באשר להוצאות הנטענות, הנתבע אינו חייב בתשלומם. חלקן נעדרות פירוט, חלקן מתייחסות להוצאות שאינן קשורות להוצאת הרישיון ובחלקן, המדובר, בחשבוניות כפולות (בסכום של 22,897 ₪).
המחלוקת בין הצדדים
המחלוקת בין הצדדים נסבה בשני מישורים עיקריים. האחד, עצם ההתחייבות של הנתבע, שקיבל על עצמו בהסכם את האחריות להסדיר את רישיון העסק. השני, הנו לגבי הסכומים הנטענים, שהוצאו לצורך קבלת רישיון העסק.